ספריית תרגילים · תיאטרון צלליות
טכניקה שפיתחה ד"ר טלי גורלי טוראל ז"ל: תיאטרון צלליות שקמות לחיים. סיטואציות מופשטות, כמעט בלי פרטים מזהים, שדווקא משם מצליחות לספר סיפור אישי לגמרי. כאן התרגיל המלא, מהתיאוריה ועד ההעברה בקבוצה.
הכל מתחיל בשאלה פשוטה: מה זה בעצם צל. לא הצל שנופל על הקיר, אלא החלקים בנו שהחלטנו לא להאיר. מהמתח הזה נבנתה טכניקה שלמה, ומתוכה תרגיל שאפשר להעביר בקבוצה או לעשות לבד עם דף לבן וכמה גזירי נייר.
התיאוריה שממנה הכל מתחיל: המושג מגיע מהפסיכולוגיה האנליטית של קרל יונג, והוא מתאר את החלקים הלא מודעים באישיות שלנו. הדברים שהדחקנו, כי הם לא תאמו את ציפיות החברה או את האמונות שלנו על עצמנו.
הנקודה שהופכת את זה לתרגיל ולא רק לרעיון היא שיונג חילק את הצל לשניים.
החלקים שאינם נתפסים כרצויים: דחפים, כעסים, חרדות, קנאה. תכונות שאמרו לנו בילדות שהן "לא יפות" או "לא מקובלות".
דווקא התכונות החיוביות. כישרונות ששיוויתרנו עליהם או הסתרנו אותם, כדי לא להתבלט, לא לאיים, או לא להסתכן בכישלון ובדחייה.
ההשלכה המעשית של החלוקה הזאת היא שכשאנחנו מכניסים חלק מהיכולות שלנו אל הצל, אנחנו לא ממשים את מלוא הפוטנציאל שלנו. זה הצל שהתרגיל מכוון אליו.
ונקודה שמחברת את התיאוריה לכלי: ברגע שהצלליות מצולמות ונטענות למערכת, אפשר לשנות את הצבעים שלהן. החלקים שנשארים שחורים והחלקים שמוארים הם בדיוק המשחק בין מה שמודע למה שאינו.
מטפלת, חוקרת ומרצה לפוטותרפיה, וגם מרצה לפסיכותרפיה יונגיאנית. עסקה בטיפול בקשר הורה וילד. בבסיס העבודה שלה עמדה אמונה אחת:
הדימוי הוויזואלי יכול לגעת במקומות שאין להם עדיין מילים. הצללית מאפשרת לנו לעבוד עם משהו שסמוי מן העין.
המקור לטכניקה הוא תיאטרון בובות ומריונטות. טלי גדלה במשפחה מוזיקאית ומוכרת, לצד עולם התיאטרון הזה, והצלליות הגיעו משם ולא משום מקום.
דנה בירן, שהייתה עם טלי במחזור במוסררה, מספרת שבתערוכת הסיום של המחזור שלהן הציגה טלי סרטון שמספר את הסיפור שלה דרך הצלליות, בלופ. אחר כך המשיכה להרצות על זה, להעביר סדנאות ולפתח את הטכניקה.
הסיפור האישי של טלי ידוע ומורכב, ופרטים מלאים שלו תמצאו ברשת. בהעברה של התרגיל שווה לשקול כמה ממנו להביא לחדר.
מה שרלוונטי לתרגיל הוא הדרך עצמה, והמתנה שהצלליות נתנו לה.
לכל תרגיל צריך שאלה שתנחה אותו. בגרסה שמובאת כאן, שהועברה בסימן ראש השנה, השאלה הייתה: מה אני רוצה להביא לחיים שלי השנה. אפשר להחליף אותה בכל שאלה שמתאימה לקבוצה ולעיתוי.
ההמלצה היא להתרחק מהגדול והרחוק, ולכוון לדברים אישיים וקטנים שתלויים בנו ושאנחנו יכולים באמת לממש.
כדי לייצר את אפקט התיאטרון עצמו. טלי עבדה עם קופסאות נעליים שחורות שחתכה להן את האמצע, ושמה בתוכן שקף. העבודה נעשתה בזוגות: אחת ממקמת את הצלליות על השקף ומאירה בפנסים, והשנייה מצלמת.
התמונה הזאת היא מה שמסביר למערכת מה אנחנו מבקשות. בלעדיה אפשר להסתדר אם מבקשים במפורש תאורה אחורית, אבל עם רפרנס התוצרים מדויקים כבר מההתחלה.
הרפרנס יושב בקהילה שבתוך המערכת, בשם "רפרנס לתיאטרון צלליות". מורידים אותו למכשיר, ומשם התהליך קצר.
נכנסים למערכת, לוחצים על "התחל ליצור", ומבקשים את "הצלליות של טלי". התרגיל המובנה נפתח ומוביל אתכם דרך השלבים שלמעלה, בלי להעלות רפרנס ובלי להסביר מההתחלה מה אתם רוצים.
אם התוצר יצא רחוק ממה שרציתם, לא מתקנים בהתכתבות ארוכה. לוקחים את התמונה האחרונה שאהבתם, שומרים אותה, ופותחים איתה צ'אט חדש כרפרנס. בצ'אט ארוך המערכת מאבדת לפעמים את ההקשר של העריכה.
כל מה ששומרים נאסף ליומן ויזואלי של היצירות. שמירה ליצירות שלי נשארת פרטית, ושיתוף לקהילה הוא פעולה נפרדת.
החלק הזה מכוון למי שמעביר סדנאות בעצמו, והוא הכי שימושי לקחת ממנו הביתה.
גם אם הצלליות מעודנות, זה לא אומר שהצלליות לא יוצאות.
ענת זהר
בעבודה עם אוכלוסיות פוסט מלחמה אף אחד לא יודע את מי הוא פוגש בסדנה, וגם המשתתף עצמו לא יודע מתי יפגוש טריגר. בצלליות זה נכון במיוחד. לכן במפגש חד פעמי, עם אנשים שלא מכירים, שווה להשאיר את ההנחיה רכה בכוונה.
כשמכירים את האנשים אפשר להיכנס לעומק, ואפשר לפרוס את התרגיל על פני סדרה שלמה. בכל מפגש חלק אחר: לבחור את הדמויות, להחליט למי מתייחסים, לגזור, ליצור, להתחיל מהצל הכהה, ובהמשך להפוך אותו לצל הלבן.
וריאציה נוספת: אני מסדרת לך את הצלליות ממה שאני מכירה אותך, ואת מסדרת לי, ואז מצלמות. בפוטותרפיה ובטיפול באמנות קוראים לזה פידבק ויזואלי. עוקפים את הפידבק המילולי ונותנים אותו ישירות בדימוי.
החלק האחרון בתרגיל, וגם החשוב שבהם. כל משתתפת מציגה את הצללית שיצרה ומספרת את הסיפור שמאחוריה. זה הלב של התהליך. הצללית מוחקת את הפרטים המזהים, ודווקא לכן היא מאפשרת לגעת במה שקשה לומר ישירות, וההקשבה של הקבוצה היא שהופכת תמונה פרטית למשהו משותף.
אם אתן מתעדות את המפגש, כדאי לסכם מראש שמעגל השיתוף נשאר בחדר. זה מה שמאפשר לאנשים להביא את מה שבאמת עלה.