ספריית התרגילים · מבוא
זה המבוא לספריית התרגילים. לפני שלוקחים מכאן תרגיל ומעבירים אותו, אלה העקרונות שכל התרגילים בספרייה עומדים עליהם: מה קורה בחדר כשקבוצה יוצרת מול AI, ואיפה עובר הגבול בין מה שהמערכת עושה לבין מה שרק המנחה יכולה לעשות.
למה הדף הזה קיים. כל תרגיל בספרייה כתוב כרצף שאפשר להעביר: מה עושים, באיזה סדר, ומה שואלים אחרי. מה שהוא לא כותב, כי אחרת כל תרגיל היה נפתח באותן עשר פסקאות, זה איך מחזיקים קבוצה בזמן שהיא עושה את זה. את זה כתבתי כאן, פעם אחת.
איך להשתמש בזה. לקרוא פעם אחת לפני התרגיל הראשון שתעבירו, ולחזור לסעיף שרלוונטי כשמשהו בחדר לא עובד. אם יש לכם עכשיו מפגש ואתם רוצים רק את השורה התחתונה, קפצו לסעיף "השאלה הראשונה אחרי כל יצירה". הוא החשוב מכולם.
אני דנה בירן. פיתחתי את WonderMe, ואני גם מעבירה איתה קבוצות. ביום אחד העברנו סדנאות לשמונים מפקחות ומפקחים של משרד החינוך, אני בעברית ורגד במקביל בערבית. העברתי קבוצות של סטודנטיות לטיפול באומנות, של מנהלות, ושל אנשי טיפול שבאים לעבד את מה שהם סופגים.
מה שכתוב כאן הוא לא על הכלי. הוא על מה שקורה בחדר, ועל ההחלטות שאני מקבלת בזמן אמת: מתי לשתוק, מתי לשאול, מה לא לפרש, ומה להשאיר לגמרי בידיים של מי שיצרה.
רוב מה שכאן נכון לכל כלי שתבחרו. איפה שהבחירה בכלי באמת משנה, אני אומרת את זה במפורש.
בניתי את WonderMe קודם כל בשביל עצמי. הייתי מנחה שמעבירה סדנת יצירה דיגיטלית ומבזבזת רבע מהמפגש על להסביר איך נכנסים: שמונה כלים שונים, לכל אחד הרשמה משלו, מנוי משלו ומגבלה משלו. רציתי מקום אחד, שיש בו מרחב ליצירה, ושהיצירות נשארות בו.
המעבר הזה הוא לא אותו דבר בגודל אחר. הוא שאלות חדשות לגמרי, כאלה שפשוט לא קיימות כשאדם יושב לבד מול מסך:
מי רואה את מי. מה קורה בין המפגשים. מי סופג את העלות של עשרים אנשים שיוצרים וידאו. ומה אני עושה עם תוצר שאני רואה לראשונה מול כולם, בלי דקה להתכונן.
השאלות האלה הן העבודה. הכלי רק קובע כמה קל או קשה לענות עליהן.
זו השאלה הראשונה שכל מנחה שעובדת בקליניקה שואלת אותי, והיא צודקת לשאול. אי אפשר לבקש ממטופלת להעלות יצירה למקום שכולם רואים, ואי אפשר להסתפק בהבטחה שנשמור.
לפני שאני מכניסה כלי כלשהו לקבוצה, אלה חמש השאלות שאני שואלת עליו. הן נכונות ל-WonderMe, ל-ChatGPT, ולכל דבר אחר:
ובפועל, זה מה שבניתי לתוך המערכת כדי לענות עליהן:
הקבוצה סגורה. כל קבוצה מקבלת מרחב משלה. מה שנוצר בתוכה נראה רק לחברות בה ולא זולג לקהילה הכללית.
יצירה בלי שיתוף היא ברירת המחדל. אפשר ליצור, לעבוד ולסיים בלי לפרסם כלום, ואפשר גם לשתף בעילום שם.
אני לא רואה את ההתכתבות. אני רואה את היצירות שפורסמו, לא את הדרך אליהן. מה שנכתב בצ'אט נשאר אצל מי שכתבה אותו.
אין צורך בפרטים מזהים. לא שם ולא גיל. מה שרלוונטי הוא מה מרגישים עכשיו ומה רוצים ליצור.
מוחקים את הסשן, שומרים את היצירה. ההתכתבות נמחקת, היצירות נשארות בגלריה האישית ואפשר להתחיל מהן משהו חדש.
במפגש שממנו נכתב הדף הזה הייתה איתי מלכות שחר, מחנכת כיתה א' בחינוך המיוחד ופוטותרפיסטית, שלמדה אצלי ומנחה היום שתי קבוצות של בנות על הרצף האוטיסטי, כשש בנות בכל אחת. היא עובדת איתן ב-WonderMe כבר תקופה, והיא זו שהכי חדה בעניין הזה של הפרטיות. היא מצטטת כאן מניסיונה, לא משלי.
הן יודעות שמה שנשאר שם נשאר שם, כמו ממש בחדר טיפולים. אפילו אני לא רואה את מה שהן עושות.
מלכות שחר, על שתי הקבוצות שהיא מנחה
הרגע שבו משתתפת בוחרת לשתף הוא לא פרט טכני. היא יכלה שלא. ההחלטה לקחת משהו שנוצר בפרטיות ולהניח אותו מול הקבוצה היא בעצמה תנועה נפשית, ואני מתייחסת אליה ככזו. לפעמים היא החומר הכי חשוב במפגש.
התנועה הזאת של לשתף לקהילה היא בעיניי לא פחות מהתהליך.
מלכות שחר
ובין שני הקצוות יש עוד אפשרות, ואני ממליצה עליה הרבה: לשתף בעילום שם. זו חוויית הנראות, בלי החוויה של החשיפה. למי שרוצה שיראו אותה אבל עוד לא מוכנה שידעו שזו היא, זה בדיוק המדרגה שחסרה.
בסדנה שהעברתי לסטודנטיות בחוג לטיפול באומנות, אחת מהן יצרה סרטון קצר: יער אפל, משהו נע בתוכו. כשהקרנו אותו, התגובות הראשונות בחדר היו "זה יפה", "זה מזכיר אגדות", "זה מאיים".
מה שהיא יצרה היה החרדה שלה. היא פחדה להראות אותו. היא פחדה שאנחנו ניבהל.
מכאן העיקרון שאני חוזרת אליו בכל מפגש, וזה העיקרון היחיד שאם תיקחו רק אחד מהכתבה הזאת, קחו אותו: לפני כל תגובה, לשאול את מי שיצרה מה היא יצרה כאן.
האסוציאציה שלי היא מידע עליי. היא לא מידע על התוצר, והיא בטח לא מידע על מי שהביאה אותו. וברגע שהיא נאמרת ראשונה בחדר, היא מתיישבת על היצירה וכמעט אי אפשר להזיז אותה משם.
אותה סטודנטית סיפרה שדווקא ההתכתבות עם המערכת, והיציאה של החרדה החוצה לכדי סרטון, הן שאפשרו לה להתבונן בה. וכשהיא הביאה את זה לקבוצה אחרי שכבר יצרה, הקבוצה יכלה לקבל את זה במקום להיבהל.
עד לפני כמה שנים, כדי להגיע לתוצר כזה היה צריך ללמוד קולנוע, ללמוד אנימציה ולשבת משמרות על גבי משמרות. היא עשתה את זה בתרגול של עשר דקות.
וכאן הבחירה בכלי משנה, אז אני אומרת את זה ישר.
רוב הצ'אטים המסחריים מחמיאים. זה לא באג, זו החלטת מוצר: משתמש שמקבל מחמאה חוזר. בעבודה רגשית זה הרסני. מערכת שאומרת "וואו, זה מדהים" על כל דבר מוזילה את מה שנוצר, ומעבירה את מרכז הכובד ממי שיצרה אל מי שמשבחת אותה.
הבעיה השנייה עדינה יותר ומזיקה לא פחות. כלים רבים מפרשים. הם אומרים לך מה היצירה שלך אומרת עליך, בלי שיש להם שמץ של מידע עלייך.
מה שכן עוזר: לשקף בחזרה את המילים שבהן השתמשת כשתיארת מה את רוצה ומה את מרגישה. זה מחזיר אותך אל עצמך במקום לספק לך אישור.
אני חוסמת במערכת כל ניסיון לפרש. לא כי המכונה טועה, אלא כי הפרשנות הזאת שייכת ליוצרת, וברגע שמישהו אחר אמר אותה ראשון היא כבר לא שלה.
אני לא רוצה שהיא תנתח אותך. אני רוצה שהיא תעזור לך לראות.
דנה בירן
מה שכיף במערכת, שבשונה למשל מ-ChatGPT שזה להגיד לו צור לי תמונה כך וכך, ממש עוברים תהליך.
מלכות שחר
ואם הכלי שלכן.ם כן מחמיא וכן מפרש, וזה המצב ברוב הכלים הכלליים, זו העבודה שלכן.ם לקזז אותה בחדר. לומר לקבוצה מראש שהמכונה מחמיאה לכולם ושזה לא אומר כלום, ולקחת כל פרשנות שהיא מציעה ולהחזיר אותה ליוצרת כשאלה.
זה המשפט שאני שומעת הכי הרבה, והוא נשמע כמו תלונה על המוצר. הוא לא.
הכלי שואל שאלות לפני שהוא יוצר, כי בלי מספיק מידע הוא לא יודע מה ליצור. מי שאומרת שהצ'אט חופר לה אומרת בעצם שאין לה סבלנות, ולקח לי זמן להבין שברוב המקרים היא הגיעה למפגש בלי סבלנות מלכתחילה.
יש פתרון טכני, והוא עובד: כותבים "צור לי את" והכלי מדלג על השאלות ורץ. אבל לפני שאני נותנת את הפתרון, אני שואלת אם אפשר להישאר עוד קצת עם השאלות. כי כשזה קורה, זה בדיוק הרגע.
בתוך התרגילים שלי משובצות הפסקות נשימה, וקל מאוד לדלג עליהן. במיוחד קל לדלג עליהן כשהכי צריך אותן. התפקיד שלי הוא להזכיר לקחת אותן, גם כשהכלי כבר הציע פעמיים.
הן עושות שני דברים. הן מפרידות בין המציאות שבחוץ למציאות שבפנים ומסמנות התכווננות. וחשוב מזה, הן עוצרות את מצב העשייה. בלי עצירה, משתתפת מבקשת ומקבלת ומבקשת ומקבלת, ולא מספיקה לשאול את עצמה מה היא בעצם ביקשה. העיבוד קורה בעצירות, לא ברצף.
אם הכלי שלכן.ם לא מציע נשימות, תציעו אותן בעצמכן.ם. זה עובד בדיוק אותו דבר.
בקבוצה יש תדר, והוא עובר. משתתפת אחת בהתנגדות משפיעה על כל מי שיושבת סביבה, ולכן זו לא בעיה פרטית שאפשר לתת לה להתמוסס לבד.
הסדר שעובד הוא הפוך מהאינטואיציה: קודם לתת לה תוצר, ורק אחר כך להתבונן בו יחד. למי שמוצפת ואין לה סבלנות, בקשה להעמיק לפני שיש משהו ביד היא עוד מטלה. תמונה שכבר קיימת היא משהו להתחיל ממנו.
אנשים מגיעים עמוסים. חלקם מפחדים מהעמקה, חלקם לא רוצים להתחיל עכשיו עם עוד משהו טכני, וחלקם פשוט מוצפים ולא מסוגלים. תהליך שנותן תוצר מהר פותח להם דלת שתהליך ארוך לא פותח. ואז, כשיש תמונה על המסך, אפשר לעצור ולהתבונן בה, ומשהו נרגע.
אני רוצה להגיד את זה בלי סנטימנטים, כי אני באה מהעולם הישן ואני מכירה את שני הצדדים.
כדי להגיע פעם לסרטון תרפויטי של שתי דקות היה צריך קורס עריכה של שלושים שעות, ואחריו ימים של עבודה. לתהליך הזה יש יתרונות אמיתיים. השהות בחומר לאורך זמן היא חלק מהתרפיה ולא תקורה טכנית, ומי שעברה אותו יודעת את זה בגוף.
אבל בהנחיית קבוצות יש לו חיסרון אחד גדול, והוא הזמן. בסדנה של שעה וחצי צריך להגיע לתוצר ולהספיק להתבונן בו. זה הטווח שה-AI פותח: אני לא צריכה ללמוד קולנוע, לא צריכה להכיר תנועות מצלמה, וגם המשתתפות לא. מה שנדרש הוא היכולת להסביר מה רוצים.
ומי שכן רוצה להכניס שפה קולנועית יכולה. אפשר לבקש תרגיל בזום אין, אפשר לדבר על מרחוק ומקרוב, אפשר להוסיף מונחים ולעבוד איתם. פשוט אין חובה.
החיבור החזק ביותר שמצאתי הוא בין יצירה בידיים לבין הכלי. מצלמים, מציירים, גוזרים, ואז מעלים וממשיכים משם. מי שמטפלת באומנות תזהה את זה מיד: זה אותו יומן אומנות, רק שהדף ממשיך לזוז.
העבודה עם תמונות ילדות נפתחה אצלנו, אחרי תקופה שבה חסימות של ספקי המודלים מנעו אותה. אפשר להנפיש תמונת ילדות, אפשר לשתול בתוכה דמות שלא הייתה שם, ואפשר לשתול בה את עצמנו היום. אמא שמחבקת את הילדה, מישהי שמגיעה לתמונה שלא הייתה בה.
ומילה על עיוות, והיא נכונה בכל כלי: כשמנפישים תמונה קיימת, פנים משתנות. זה קורה כמעט תמיד, ואני אומרת את זה לקבוצה מראש. וכשזה קורה, זו לא תקלה שצריך למהר לתקן. "מה המשמעות של השינוי הזה" ו"מה המשמעות של התיקון" הן שאלות עבודה בפני עצמן.
אפשר לתת לקבוצה לעבוד חופשי, ואפשר לתת לכולן את אותו תרגיל. תרגיל מובנה הוא רצף הנחיות שיושב בתוך הכלי ונשלף בבקשה פשוטה.
ככה אני בונה אחד: כותבת את רצף ההנחיות, מעלה אותו למערכת, ואז עוברת אותו בעצמי מההתחלה ועד הסוף כאילו אני משתתפת. בכל מקום שבו התגובה לא מדויקת אני חוזרת ומתקנת. כל אתגר שבועי שאתן.ם מקבלים עבר את הבדיקה הזאת לפני שיצא.
אם אתן.ם עובדים עם כלי אחר, זה עדיין עובד. כותבים את רצף ההנחיות, שומרים אותו כטקסט, ומדביקים אותו בתחילת השיחה. פחות אלגנטי, אותה תוצאה.
נכנסים למערכת, פותחים צ'אט יצירה, ומבקשים "תרגיל מובנה". תוצג רשימת התרגילים הקיימים. בתוך כל תרגיל אפשר גם לבקש לעבוד עם תמונה שאתן.ם מעלים.
הכלי עושה הרבה, ובכל זאת יש דבר אחד שהוא לא יכול לעשות, והוא בדיוק העבודה.
במפגש אחד משתתפת יצרה תמונה מתוך לילה בלי שינה. התמונה נוצרה והיא הייתה מדויקת. ואז הגיע הרגע שבו מישהי צריכה לשאול: יפה, ועכשיו מה תבקשי ממנה? לאן תיקחי את זה? מה היית רוצה שיקרה בתמונה הבאה?
התיווך הזה הוא התפקיד. הכלי לא יעשה אותו, ולא בגלל מגבלה טכנית. הוא לא מכיר את מי שיושבת מולו ולכן הוא לא יכול לדעת לאן הדבר הזה אמור ללכת. וגם אם היה יכול, לא הייתי רוצה שיקבע.
אני לא יכולה לקבל את כל הרזולוציות, ואני גם לא רוצה לקבע אותן.
דנה בירן
ויש כאן צד שני, שאני אומרת אותו במפורש כי הוא מפתיע אנשים: למכונה אין הנחות יסוד על אף אחת, ואין לה שיפוטיות. כל סשן חדש מתחיל כאן ועכשיו, ממה שיש היום. לחלק מהאנשים זה בדיוק מה שמאפשר להם להתחיל, ובזה היא עושה משהו שאני לא תמיד יכולה.
כדי לפתוח קבוצה ב-WonderMe צריך מנוי מנחי קבוצות. הוא יקר יותר מהמנוי הפרטי מסיבה אחת: המשתתפות לא משלמות ואין להן מגבלה על יצירת תמונות ווידאו. העלות נספגת אצל המנחה, לכל אורך חייה של הקבוצה.
קבוצה סטנדרטית היא עד חמישה עשר משתתפים, ואפשר לפתוח יותר בתיאום. אפשר לפתוח כמה קבוצות שצריך כדי שקהלים שונים לא ייפגשו, ואפשר לשדרג לחודש שבו יש סדנאות ולחזור אחריו למנוי פרטי.
כל תרגיל בספרייה כתוב כרצף מלא שאפשר להעביר: התיאוריה שמאחוריו, השלבים לפי הסדר, ומה לשאול אחרי. וכל תרגיל מובנה גם בתוך המערכת, כך שאפשר להיכנס, ללחוץ על התחל ליצור, ולבקש אותו בשמו.